<h1>מרדכי הלכ' נדה סימן תשל"ה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
ובכל יום שהצריכו רבותינו בדיקה, כגון ביום וסתה, או כשסופרת ז' נקיים, צריך להכניס מוך באותו מקום לעומק, ולהוציאו לראות בו אם ניכר בו שום אדמומית. והוא הדין בגדי פשתן לבן ישן שהוא רך, ולא חדש שהוא קשה (ואין הדם נדבק) [שאין הדם ניכר], דאמר אביי הני שחוקי דכיתנא מעלו לבדיקה. וצריכה שתכניס הבגד שבודקת בו לחורין ולסדקין, כדאמרינן פ"ק דנדה [דף ה'] א"ר יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה, מ"ט א"ר קטינא מתוך שמהומה לביתה אינו מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא בדיקה לחורין ולסדקין הויא בדיקא מעליא, ובענין אחר לא. ספר יריאים וספר התרומה.
<h2>דף יב:</h2>
[ס"א נישאת וראתה דם וכו']. וכתב ראבי"ה דבר פשוט בעיני דרואה מחמת תשמיש לא תפסיד כתובתה ולא תנאי כתובה. חדא דהא הספק נולד ברשותו ונסתחפה שדהו, כדאיתא פרק המדיר [כתובות ע"ו ע"ב] כאן נמצאו וכאן היו. ועוד דבפשיעה דשמש הוא, כדאמרינן [ס"ו ע"א] לפי שאין כל הכחות שוות. ועוד מספק לא תפסיד כתובתה, דקיימא לן כב"ש דאמרי' שטר העומד ליגבות כגבוי דמי בסוטה [כ"ה ע"א] ובהחולץ [יבמות ל"ח ע"ב] ובהשולח [גיטין ל"ז ע"א] ובסוף פרק האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"א]. ואפילו אשה שאין לה וסת, כההיא דפ"ק דנדה [י"ב ע"ב] דפליגי ר"מ ואבא חנן, נראה לי דלא תפסיד, חדא דהלכתא כאבא חנן [די"ב] דאמר אוי לו לבעלה, ואמר איכא דאמרי לרבי מאיר קאמר ליה ומשום כתובה, ותו דפסקינן הלכה כרבי חנינא דמשמשת בשני עדים וכו', ועוד האריך.
כל אשה [שאין] לה וסת [אסורה לשמש, ואין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות, ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"א, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בב' עדים, והן הן עוותוה כו']. ולא פירות שאם הכניסה לו קרקע לפירות, אותם פירות שאכל אינו משלם לה [ולא אמרי' כיון דאין לה כתובה הימנו אשתכח דלאו אשתו וליהדר לה פירות דנכסי מלוג דאכל ממנה], דפירות הוי תנאי כתובה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ז ע"ב] תקנו פרקונה תחת פירות, וכיון דאין לה כתובה אין לה נמי תנאי כתובה. ולא בלאות, שאם הכניסה לו כלים ובלאות אינו משלם לה כמו שמשלם לאשה שמתגרשת מאליה. פירוש אחר אם נתן הוא לה בגדים ועדיין הם קיימים הפסידה בלאותיה ונוטלן הבעל. משמשת בב' עדים, חד לאחר תשמיש וחד לפני תשמיש. והן הן עוותוה, שמודיעות אותה שהיא טמאה. ותיקונה, שאם לא נמצאת טמאה מותרת ואין צריך לגרשה. עיין באלפס פ' אלמנה ניזונית [כתובת ספי"א]. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ובתלמודא פריך סוף פ"ק דנדה ובמאי, אי בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא, ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה, דאמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לטהרות, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה, ומשני מאן דתני הא לא מתני הא. ופירש"י [אית דמפרשי לעולם כשאינה עסוקה] דמתני הא דאמר שמואל הלכה כר' חנינא, לא מתני הא דאמר שמואל דכי אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. וכן פי' ר"ת. ולפי דבריהם אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה. ונ"ל דדעת האלפס כן. אבל ר"י פסק דאפילו אשה שאין לה וסת לבעלה לא בעיא בדיקה, כדאמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל כו' ואוקימנא לטהרות. ותניא בפ"ק דנדה [י"א ע"ב] כוותיה. ועוד דרב יהודה גופיה אמר שמואל לא אמרה אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. וה"פ [לעולם בעסוקה] מאן דמתני הא כו', ולעולם [דוקא בטהרות איירי, ולא תיקשי כו', מ"י] לא תקשה דאמר שמואל חדא זימנא, דרב יהודה אמר שמואל דמתני הא הלכה כר' חנינא לא מתני דרבה בר ירמיה אמר שמואל [לא אמר אלא לטהרות כו'] ולא ידע לה. וכתוב בספר התרומה דאפילו לדברי ר"ת דמוקי האי פיסקא דהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס אף לבעלה, מ"מ הרי מתיר אידך רב יהודה אמר שמואל, ואמוראי אחריני טובא, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואשה שיש לה וסת אין לה לבדוק כלל עד יום וסתה, דגרס פ"ק דנדה בעא מיניה רבי זירא מרב [יהודה] אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, א"ל לא תבדוק, ותבדוק ומה בכך, א"כ לבו נוקפו ופורש. פירוש אם תבדוק יפרוש בעלה ממנה כי יאמר לא בדקה בחנם, ואפילו אם תאמר טהורה אני לא יאמין לה, ויבטל מפריה ורביה. והא מיירי לכל הפחות באשה שיש לה וסת לפירש"י ור"ת כדפירש לעיל, אבל לר"י אפילו באין לה וסת. וכן פסק רשב"ם בפ"ק דנדה וז"ל שמעינן מהכא בין אשה שיש לה וסת בין אשה שאין לה וסת, בזמן הזה דליכא טהרות לא בעינן בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, כדלקמן בסמוך. אפילו אם רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש לא שבקינן לה, דא"כ לבו נוקפו ופורש. עכ"ל. ואשה שיש לה וסת כ"ע מודו שיש לה לבדוק בשעת וסתה. וכתב רא"ם בס"י וז"ל אשה שיש לה וסת, ולא בדקה כשהגיע שעת וסתה, ולבסוף בדקה, אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור, ושמואל אמר אפילו מצאה טהור טמא, דאורח בזמנו בא. ולימא בהא קמפלגי [כו', ר"נ בר יצחק אמר בהא קמפלגי], דשמואל סבר וסתות דאורייתא, ורב סבר וסתות דרבנן. וכותיה קי"ל, כלומר כוותיה דהאי ס"ד דקאמר לימא. מהר"ם. דר"נ דהוא בתראה ס"ל כותיה, [וכוותיה דר"נ ס"ל דהוא בתראה והלכתא כרב כו', מ"י] והלכתא כרב דאמר וסתות דרבנן, דהלכה כרב באיסורי. ופירש ר' זירא דהיכא דבדקה עצמה שיעור ווסת לווסתה פי' מיד, בהא קאמר רב [מצאה] טהור טהור, אבל אם אחרה אחר הוסת אפילו [מצאת] טהור טמא, דוסתות דאורייתא, פי' סמכו עליה כאלו הן דאורייתא, דאורח בזמנו בא. ואע"ג דאיכא אמוראי דפליגי אדרבי זירא ואמרי דרב אמר טהור טהורה אפילו לא בדקה עצמה כשיעור וסת, [מ"מ] לר' זירא (לא) חיישינן. עכ"ל. מסקנא דמלתא אשה שיש לה וסת, אין לה לבדוק כלל אלא ביום וסתה ובשעת וסתה, ואז היא מחויבת לבדוק, ואם לא בדקה [גם בשיעור וסתה] טמאה, אפילו אם אחר הוסת בדקה ומצאה טהורה טמאה. ואשה שאין לה וסת לפירש"י ולר"ת צריכה לבדוק כל שחרית וערבית לבעלה, אבל רשב"ם ור"י פסקו דכל לבעלה לא צריכה בדיקה, וכן פסק בספר התרומה ובספר המצוות.
<h2>דף יד.</h2>
בספר המיימוני בפ"ד דאיסורי ביאה [הט"ז] כתב הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש. ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק. לפיכך היו משמשים בב' עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש. אבל כשיש לה וסת, אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש אלא משום צניעות. אבל לאחר תשמיש, הכל צריכין ב' עדים אחד לו ואחד לה, ואפילו מעוברת עקרה וזקנה וקטנה לא תשמש אלא בב' עדים עכ"ל.
<h2>דף טז.</h2>
כל אשה [שאין] לה וסת [אסורה לשמש, ואין לה כתובה ולא פירות ולא בלאות, ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"א, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בב' עדים, והן הן עוותוה כו']. ולא פירות שאם הכניסה לו קרקע לפירות, אותם פירות שאכל אינו משלם לה [ולא אמרי' כיון דאין לה כתובה הימנו אשתכח דלאו אשתו וליהדר לה פירות דנכסי מלוג דאכל ממנה], דפירות הוי תנאי כתובה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ז ע"ב] תקנו פרקונה תחת פירות, וכיון דאין לה כתובה אין לה נמי תנאי כתובה. ולא בלאות, שאם הכניסה לו כלים ובלאות אינו משלם לה כמו שמשלם לאשה שמתגרשת מאליה. פירוש אחר אם נתן הוא לה בגדים ועדיין הם קיימים הפסידה בלאותיה ונוטלן הבעל. משמשת בב' עדים, חד לאחר תשמיש וחד לפני תשמיש. והן הן עוותוה, שמודיעות אותה שהיא טמאה. ותיקונה, שאם לא נמצאת טמאה מותרת ואין צריך לגרשה. עיין באלפס פ' אלמנה ניזונית [כתובת ספי"א]. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ובתלמודא פריך סוף פ"ק דנדה ובמאי, אי בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא, ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה, דאמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא לטהרות, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה, ומשני מאן דתני הא לא מתני הא. ופירש"י [אית דמפרשי לעולם כשאינה עסוקה] דמתני הא דאמר שמואל הלכה כר' חנינא, לא מתני הא דאמר שמואל דכי אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה. וכן פי' ר"ת. ולפי דבריהם אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה. ונ"ל דדעת האלפס כן. אבל ר"י פסק דאפילו אשה שאין לה וסת לבעלה לא בעיא בדיקה, כדאמר ר' אבא בר ירמיה אמר שמואל כו' ואוקימנא לטהרות. ותניא בפ"ק דנדה [י"א ע"ב] כוותיה. ועוד דרב יהודה גופיה אמר שמואל לא אמרה אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעיא בדיקה. וה"פ [לעולם בעסוקה] מאן דמתני הא כו', ולעולם [דוקא בטהרות איירי, ולא תיקשי כו', מ"י] לא תקשה דאמר שמואל חדא זימנא, דרב יהודה אמר שמואל דמתני הא הלכה כר' חנינא לא מתני דרבה בר ירמיה אמר שמואל [לא אמר אלא לטהרות כו'] ולא ידע לה. וכתוב בספר התרומה דאפילו לדברי ר"ת דמוקי האי פיסקא דהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס אף לבעלה, מ"מ הרי מתיר אידך רב יהודה אמר שמואל, ואמוראי אחריני טובא, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואשה שיש לה וסת אין לה לבדוק כלל עד יום וסתה, דגרס פ"ק דנדה בעא מיניה רבי זירא מרב [יהודה] אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, א"ל לא תבדוק, ותבדוק ומה בכך, א"כ לבו נוקפו ופורש. פירוש אם תבדוק יפרוש בעלה ממנה כי יאמר לא בדקה בחנם, ואפילו אם תאמר טהורה אני לא יאמין לה, ויבטל מפריה ורביה. והא מיירי לכל הפחות באשה שיש לה וסת לפירש"י ור"ת כדפירש לעיל, אבל לר"י אפילו באין לה וסת. וכן פסק רשב"ם בפ"ק דנדה וז"ל שמעינן מהכא בין אשה שיש לה וסת בין אשה שאין לה וסת, בזמן הזה דליכא טהרות לא בעינן בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, כדלקמן בסמוך. אפילו אם רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש לא שבקינן לה, דא"כ לבו נוקפו ופורש. עכ"ל. ואשה שיש לה וסת כ"ע מודו שיש לה לבדוק בשעת וסתה. וכתב רא"ם בס"י וז"ל אשה שיש לה וסת, ולא בדקה כשהגיע שעת וסתה, ולבסוף בדקה, אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור, ושמואל אמר אפילו מצאה טהור טמא, דאורח בזמנו בא. ולימא בהא קמפלגי [כו', ר"נ בר יצחק אמר בהא קמפלגי], דשמואל סבר וסתות דאורייתא, ורב סבר וסתות דרבנן. וכותיה קי"ל, כלומר כוותיה דהאי ס"ד דקאמר לימא. מהר"ם. דר"נ דהוא בתראה ס"ל כותיה, [וכוותיה דר"נ ס"ל דהוא בתראה והלכתא כרב כו', מ"י] והלכתא כרב דאמר וסתות דרבנן, דהלכה כרב באיסורי. ופירש ר' זירא דהיכא דבדקה עצמה שיעור ווסת לווסתה פי' מיד, בהא קאמר רב [מצאה] טהור טהור, אבל אם אחרה אחר הוסת אפילו [מצאת] טהור טמא, דוסתות דאורייתא, פי' סמכו עליה כאלו הן דאורייתא, דאורח בזמנו בא. ואע"ג דאיכא אמוראי דפליגי אדרבי זירא ואמרי דרב אמר טהור טהורה אפילו לא בדקה עצמה כשיעור וסת, [מ"מ] לר' זירא (לא) חיישינן. עכ"ל. מסקנא דמלתא אשה שיש לה וסת, אין לה לבדוק כלל אלא ביום וסתה ובשעת וסתה, ואז היא מחויבת לבדוק, ואם לא בדקה [גם בשיעור וסתה] טמאה, אפילו אם אחר הוסת בדקה ומצאה טהורה טמאה. ואשה שאין לה וסת לפירש"י ולר"ת צריכה לבדוק כל שחרית וערבית לבעלה, אבל רשב"ם ור"י פסקו דכל לבעלה לא צריכה בדיקה, וכן פסק בספר התרומה ובספר המצוות.
<h2>דף יז.</h2>
ובכל יום שהצריכו רבותינו בדיקה, כגון ביום וסתה, או כשסופרת ז' נקיים, צריך להכניס מוך באותו מקום לעומק, ולהוציאו לראות בו אם ניכר בו שום אדמומית. והוא הדין בגדי פשתן לבן ישן שהוא רך, ולא חדש שהוא קשה (ואין הדם נדבק) [שאין הדם ניכר], דאמר אביי הני שחוקי דכיתנא מעלו לבדיקה. וצריכה שתכניס הבגד שבודקת בו לחורין ולסדקין, כדאמרינן פ"ק דנדה [דף ה'] א"ר יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה, מ"ט א"ר קטינא מתוך שמהומה לביתה אינו מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא בדיקה לחורין ולסדקין הויא בדיקא מעליא, ובענין אחר לא. ספר יריאים וספר התרומה.
<h2>דף יט.</h2>
ת"ר אשה כי תהיה זבה, יכול אפי' זבה מ"מ תהא טמאה, פי' כגון דם מכה או דם עלייה, [מ"י דם עלילה] [ת"ל והיא גלתה מקור דמיה, לימד על הדם שאינו אלא [מן] המקור. יכול כל מראה זוב טמאה, ת"ל דם. אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד הרבה דמים טמאים באשה, [י"ט ע"א] האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. ב"ש אומרים אף מימי תלתן וכמי בשר צלוי, וב"ה מטהרין כקרן כו'. מ"י] כקרן כרכום, כמראה כרכום שקורין קירוק, האי קרן כמו [שמות ל"ד] כי קרן עור פניו. כמימי אדמה, של בית כרם, מאותו מקום ששם אדמה אדומה, ונותנת בכלים ומציף עליהם מים. וכמזוג, ב' חלקי מים וא' יין אדום. כמימי תלתן לחלוח שבתלתן. האי שחור אדום הוא אלא שלקה והושחר. הני תרי אחריני כמימי תילתן וכמי בשר צלי נמי מילקה לקו ומתחלתו [אדום] היה. דם ירוק דמטהרינן, כרבנן דעקביא, בין מראה בל"א בין מראה גע"ל בין מראה גרי"ן כולן בכלל ירוק הן, דכל ה' דמים הטמאים באשה לצד אדמומית נוטין, כדאמרינן פ' כל היד מנא לן דדם אדום טמא, שחור נמי אדום הוא אלא שלקה. וכל ג' מראות הללו בל"א גע"ל גרי"ן כולן בכלל ירוק, בל"א [כדאמר פ' מאימתי] [ברכות ט' ע"ב] משיכיר בין תכלת לכרתי. וכרתי נקרא ירוק בפרק לולב הגזול [סוכה ל"א ע"ב] הירוק ככרתי. ותכלת דומה לרקיע ולים שהוא בל"א. וגע"ל כשעוה שהוא ירוק, [דאיתא] בתוספתא דנגעים [פ"א ה"ג] ירקרק ירוק שבירוקין כשעוה, ואדרבה הוא ירוק שבכולן, והוא גע"ל. וירוקה כשרה מדר' נתן [חולין מ"ז ע"ב], פירש"י כעשבים, והוא גרי"ן. כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, פי' שלא תדע להבחין בין דם טהור לדם טמא. שמטמאה בפנים, שיצא מפרוזדור וכותלי בית הרחם העמידוהו טמא כאילו יצא לחוץ. זב אינו מטמא בפנים [עד שיוצא לחוץ], דכתיב [ויקרא ט"ו] או החתים בשרו. בזב כתיב ורחץ בשרו במים [חיים] וטהר. אין לי אלא נדה, זבה מנין, לקמן אפרש מתי היא נדה מתי היא זבה, תהיה בנדתה כל ז'. לפתוח או לנעול לפרש או לסתום.
<h2>דף נז:</h2>
גרסי' בר"פ הרואה כתם אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה. וא"ר ירמיה מדפתי מודה שמואל דטמאה מדרבנן, ורב אסי אמר שמואל הוא דאמר כרבי (ירמיה) [נחמיה] דאמר כל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים. וכתב בסה"מ דה"ה ישבה על בית הכסא ונמצא עליו דם.
<h2>דף נח:</h2>
נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם, [ס"א משמע] דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בו, דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה, אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם, דבכתמים הלכו חכמים להקל, משום דכתמים דרבנן.
ואשה שנמצאת כתם דם בחלוקה או בסדינה, אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם, טהורה, ותולה בו בכתם זה. או בבנה או בבעלה ששכבו עמה, או אשה אחרת, ויודעת שיש להם מכה וגרב, ויודעת שהם יכולים להוציא דם ע"י קליפת הגלד, טהורה ותולה בהן, אע"פ שעתה אין מוציאין, מכל מקום שמא חפפו וגרדו עצמן עד שהוציאו דם ולאו אדעתייהו. או אם נתעסקה בצפור או ישבה בצד המתעסקין, תולה בהן וטהורה, אפילו אם הכתם גדול. ואם אין כל אלו בה, ואין לה במה לתלות, (או) [אז] אם אין גדול הכתם מכגריס, [פירשו הגאונים ט' עדשים ג' אורך ג' רוחב וכל עדשה ד' שערות במסכת נגעים [פ"ו מ"א]. אגודה] של פול ר' יוחנן בן אנטיגנוס אומר תולה במאכולת [והוא פרעוש וטהור, מ"י] אע"פ שלא הרגה, תולה בה וטהורה, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים, וא"כ לא תמצא אשה שטהורה לבעלה, לכן אם הכתם כגריס תולה במאכולת שהוא פרעוש וטהורה. כל זה שנינו פרק הרואה כתם, וכן הלכה. ומה שאמרתי שהכתם בחלוק ובסדין דעד כגריס תולה במאכולת, ל"ש אם הכתם עגול או משוך, וכן פי' ר"י, דהא דאר"א משוך כל שהוא טמא, דוקא בעד שבדקה בו, כדתנן העד שהוא נתון תחת הכר פירוש שבדקה עצמה בבגד לבן, ולא ראתה מיד מה היה עליו, ונתנתו תחת הכר ולאח"כ מצאה עליו דם, אם עגול טהור שיש לתלות במאכולת ואם משוך טמא כר"א בר' צדוק. אבל בכתם דחלוק או דסדין אפילו משוך טהור עד כגריס. ואם סופרת ז' נקיים, מסתברא משלשה ימי נקיים ואילך הכתמים טהורים אם יש במה לתלות, במכה או בחבורה או בדם צפור, ואינה סותרת. אבל צריכה שתדע בודאי שפסק דם המקור, לכך צריך שיהיו שלש ימים הראשונים של ספירת נקיים לגמרי. קצרתי מלשון ספר התרומה. ושיעור גריס פי' המיימוני, וכן פסק בספר המצוות [ט' שעורות] דהוו שלשה (שעורות) [עדשות] על שלשה (שעורות) [עדשות]. [וכתב בת"ה הא דכתב התרומה והמרדכי ובתשב"ץ והגהות מיימוני דג' ימים הראשונים של ספירת ז' נקיים צריכים טהורים לגמרי, ואם מצאה כתם בהם אע"פ שיכולה לתלות אותה במכה או בחבורה אינה תולה, נראה דהיינו דוקא בכתם כגריס ועוד, אבל פחות מכאן אפילו תוך ג' ימים תולין במאכולת, דאין לך מטה שאין עליה כמה טיפי דם מאכולת. ע"כ].
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהיתה עושה צרכיה וראתה דם, פי' שהיתה משתנת בספל, אם עמדה טמאה, פי' דאז יוצא השתן בדוחק ושותתת וא"א לה לזנק השתן ודלמא הדור מי רגלים למקור ומייתי דם נדה. ואם יושבת טהורה, פי' משום דאז מקלחת בריוח ולא הדור מי רגלים למקור, אלא יצאו כולם לחוץ ותולין אותו דם דמתחלה היה בספל ולא נבדקה יפה, או שמא מכה יש במעיה ומשם בא ולא מן המקור. ור' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה, בין עומדת בין יושבת, כיון דלא ראתה קודם מי רגלים ולא שוב, טהורה היא ודאי, והאי דם מעלמא אתי או ממכה, ולא מגופה. איש ואשה שעשו צרכיהם (בספל) [בתוך הספל] ולא על שפת הספל, רבי יוסי מטהר, דקסבר ס"ס הוא, ספק מן האיש הוא וטהור, ואם תמצא לומר מן האשה ספק מן המקור ספק ממקום אחר, ור' שמעון מטמא דקסבר חדא ספיקא הוא [חזקת דמים מן האשה]. בגמרא פריך ור' יוסי בחד ספק מטהר כגון ברישא בספק ספיקא מיבעיא, פי' מה אצטריך ר' יוסי למיתני בסיפא, ומשני מהו דתימא ה"מ דיעבד, פי' אם נגעה כבר בטהרות דלא מטמינן להו, אבל לכתחלה לא, פי' דלא מטהרינן לה ליגע בטהרות, קמ"ל כיון דר' יוסי תו מטהר משנה יתירה מרבה אפי' לכתחלה, ועוד דמטהר משמע אפילו לכתחלה. ונ"ל דמתוך פירש"י משמע דממשנה יתירה קא מרבה דאפילו רישא דחד ספיקא שרי אפילו לכתחילה. ור"ח פי' דוקא סיפא דאיכא תרי ספיקי שרי לכתחלה, אבל ברישא דחד ספיקא דיעבד אין לכתחלה לא.
ופריך בגמרא מ"ש עומדת דאמרינן דהדור מי רגליה למקור ואתא דם [יושבת נמי וכו'], אמר שמואל במזנקת, כלומר כשהיא יושבת מזנקת ולא הדר מימי רגליה למקור, אבל עומדת לא מצי למיהוי מזנקת אלא שותתת. ופריך מזנקת נמי דלמא בתר דתמו מיא אתא דם מן המקור, אמר ר' אבא ביושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל, דאם איתא דבתר דתמו מיא אתא דם, על שפת הספל איבעיא ליה לאשתכוחי. א"ר יהודה הלכה כר' יוסי. ופסק מורי כו', כדלעיל. ופסק הר"ם דוקא בשנמצא בתוך הספל, אבל יושבת על שפת הספל ונמצא על שפתו דם, טמאה לכתחלה. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי דמטהר בכל ענין ומסיק אפילו לכתחלה, (ו)מיהו ר"ח פי' דה"מ בתרי ספיקא אבל בחד ספיקא דיעבד אין לכתחלה לא, והיכא דישבה על שפת הספל ונמצא דם על שפתו, והעומדת אפילו בתוכו, ליכא אלא חד ספק. ונכון להחמיר כפי' ר"ח. אשר שאלת על האשה שבשעה שהיא עושה צרכיה רואה דם על המים כמין (קטרין קטרין) [קרטין קרטין] כמין חול, ואינן אדומים אלא דיהה. חזרנו על כל צדדים ולא מצאנו לה היתר אי בכל פעם [כשעושה צרכיה] בודקת עצמה ורואה דם בעד שמקנחת בו [ד]אע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר בין עומדת בין יושבת טהורה, כדפסיק שמואל פרק האשה, ה"מ כי נמצא דם בספל, שאין דרך דם לבא עם מי רגלים אלא ודאי דם מכה הוא, אבל אם בדקה אח"כ וראתה דם, ההוא דם (אין) ודאי [אינו] אלא מן המקור כיון דלא אתא ממש עם מימי רגלים דילה, כדפרכינן גבי האשה יושבת ומזנקת אמאי טהורה דילמא בתר דתמו מיא אתא, אלמא היכא דאיכא למתלי לחומרא תלינן, ולא מטהרינן אלא היכא דודאי לא בא מן המקור. דאע"ג דאיכא למימר ה"מ לר"מ דמחמיר, אבל לרבי יוסי דמיקל לא מחמרינן בהא דבתר דתמו מיא, נראה דאפילו לרבי יוסי טמאה, דע"כ לא פליג רבי יוסי אלא בנמצא דם על המים בספל, דודאי לא אתו דם מקור עם זינוק מי רגלים, אבל בתר דתמו מיא מודה דטמאה. ואפילו היכא דאתא עם מי רגלים ונמצא בספל (ד)זימנין דמטמא ר' יוסי, דביושבת ס"ל לרבי יוסי לגמרי כר"מ וליכא פלוגתייהו ביושבת, וא"כ [כי היכי] [במ"י כתוב כיון דלימא] דלר"מ לא מטהירנא ביושבת [פי' ה"ה לרבי יוסי נמי טמאה כמו לרבי מאיר] אלא [בכה"ג ה"נ לר' יוסי. לפי שיטת ר"י שפי' דכולה מתניתין בין עומדת בין יושבת במזנקת. וכן לפי' ר"ח שפי' דאפילו כו'. כן הוא בהג"ה מיימוני פ"ה] במזנקת (אבל) [וא"כ] בתר דתמו מיא לגמרי ובדקה בעד ומצאה דם טמאה. וכל שכן שיש לאוסרה לפי' ר"ח שפי' דאפילו בנמצא דם על המים דטהורה דא"ר יוסי לאו טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם. והשתא בה[א] סלקינן, אם זאת האשה רגילה לראות דם תדיר אחר שעושה צרכיה, אין לה היתר לבעלה אא"כ תעקר ממנה ג"פ, [שתבדוק ג"פ] אחרי שעושה צרכיה, ואם בג"פ לא תמצא תו לא חיישינן, אפי' לבדוק עצמה אחר שתעשה צרכיה, דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. ואם אינה רגילה לראות דם בכל פעם, אלא לפרקים, ואותם פרקים שוים בקביעות או בדילוג, קבעה לה וסת. מורי האריך ואני קצרתי.
<h2>דף סו.</h2>
בר"פ תינוקת ת"ר נישאת וראתה דם מחמת תשמיש וכו', מכאן ואילך לא תשמש, דבשלש זימנין הויא חזקה. אלא תתגרש, דדילמא מזלא דההוא גברא גרם. כיצד בודקת, מביאה שפופרת קנה חלול ובתוכה מכחול דהוא קיסם (א') [ארוך], ומוך מונח לו על ראשו של קיסם, ותכניס באותו מקום, והשפופרת מגינה שלא יגע המוך בצדדיו, ואם נמצאת הדם במוך (על) [שעל] ראשו של קיסם, בידוע שהוא מן המקור וטמא, ואם לא נמצא על המוך, בידוע שרואה מן הצדדין ולא מן המקור וטהורה היא. ואם יש לה וסת, זמן קבוע שהיא רואה דם, תולה בוסתה, שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור, שעדיין לא הגיע ווסתה. ותולה במכתה, שיכולה לומר מן מכתה הוא, וטהורה. ואם היה דם מכתה משונה מזה הדם שהיא רואה, אינה תולה במכתה. (אתגורי מתגר) [אבגורי מבגר] ליה, כלומר איכא למיחש שמא ראש הקנה שאין חלק מוציא מן הבשר דם, ודילמא טהור הוא וקסבר דמן המקור הוא דאתי והפסיד ליה, ומשני בשפופרת של אבר שהוא חלק הרבה, ופיה רצוף, כלומר שפתו כפוף ורצוף לתוכו, וליכא למיחש שבוגר. ותבדוק עצמה לאחר ראייה ג' של בעל ראשון, ואמאי אמרינן תתגרש בלא בדיקה [פירוש לאלתר]. לפי שאין כל האצבעות שוות, וחיישינן שמא אברו של שמש של בעל זה משונה וגדול והוא גרם שהיא רואה, ולפיכך תתגרש ותנשא לאחר עד לבעל שלישי. ואם תו חזיא, הוחזקה לראות בתשמישה, ואז צריכה בדיקה [ותשמש לאחר בדיקה]. ותבדוק לאחר ביאה ראשונה של בעל שלישי לאלתר, לפי שאין כל כוחות של אדם שוות, דאיכא למיחש שמא עכשיו הטיח בכח יותר מדאי ושמא בביאה שניה ישמש בנחת או לשלישית ולא תראה. אבל אם ראתה בביאה שלישית שוב (אינה) צריכה בדיקה. עכ"ל פירש"י. וכתב בספר התרומה אין כל האצבעות שוות, פירש"י וכיון דמהאי טעמא מצי לשמש [אחת בלא] בדיקה, מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בג' אצבעות, ולא תשאר לראשון בשגגת כרת. משמע לפירושו דלראשון אסורה מתשמיש ג' ואילך ואפילו בבדיקת שפופרת, פן תהא בשגגת כרת. ואין לחלק בין אשה הנשאת עתה מחדש ובין אשה הנשאת מכמה ימים, כדחילק (ר"ת) [ר"ח], דאין נראה לחלק, וכן משמע בתוספתא [פ"ח ה"א]. אבל ר"י פסק דכן מועלת הבדיקה להתירה לראשון מביאה שלישית ואילך כמו שמועלת לבעל שלישי, ומה שלא פירש התנא הבדיקה של ביאה שלישית להתירה לראשון, עצה טובה קמ"ל דלא תבדוק בשפופרת, דהשתא מותרת לשני מטעם ספק ספיקא, שמא בא (להם) הדם מן הצדדין ולא מן המקור, ואת"ל מן המקור שמא לא יבא לשני דאין כל האצבעות שוות. אבל אם היתה בודקת לראשון וראתה דם בראש המכחול, דהשתא נתברר דמן המקור בא, מעתה לא תהא מותרת לשני משום האי טעמא לחוד דלאו כל האצבעות שוות. ולפי פירוש זה של ר"י אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה דם בראש המכחול, הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון. ואינה נקראת רואה מחמת תשמיש אא"כ ראתה מיד אחר תשמיש, או אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותבדוק, דהוי באשם תלוי, וכ"ש [אם] נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה, דבכה"ג קרוי רואה מחמת תשמיש ואסורה לו לאחר ג"פ. אבל אם שהתה [אחר תשמיש] יותר ממה שפירשנו, אינה אסורה לו בכך, אפילו פעמים רבות, אלא מותרת לו אחר ספירת ז' נקיים. ואם יש רופא שסבור לרפאותה לעצור הדם מלבא ע"י רפואה, טוב הדבר לנסות הרופא אחר פעם ראשונה ושניה קודם שהוחזקה, אבל לאחר פעם שלישית שכבר הוחזקה צ"ע אם היא תוכל לסמוך על הרפואה, אפילו הוא רופא מומחה לדבר זה, ולשמש אחריו פעם רביעית.
[ס"א נישאת וראתה דם וכו']. וכתב ראבי"ה דבר פשוט בעיני דרואה מחמת תשמיש לא תפסיד כתובתה ולא תנאי כתובה. חדא דהא הספק נולד ברשותו ונסתחפה שדהו, כדאיתא פרק המדיר [כתובות ע"ו ע"ב] כאן נמצאו וכאן היו. ועוד דבפשיעה דשמש הוא, כדאמרינן [ס"ו ע"א] לפי שאין כל הכחות שוות. ועוד מספק לא תפסיד כתובתה, דקיימא לן כב"ש דאמרי' שטר העומד ליגבות כגבוי דמי בסוטה [כ"ה ע"א] ובהחולץ [יבמות ל"ח ע"ב] ובהשולח [גיטין ל"ז ע"א] ובסוף פרק האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"א]. ואפילו אשה שאין לה וסת, כההיא דפ"ק דנדה [י"ב ע"ב] דפליגי ר"מ ואבא חנן, נראה לי דלא תפסיד, חדא דהלכתא כאבא חנן [די"ב] דאמר אוי לו לבעלה, ואמר איכא דאמרי לרבי מאיר קאמר ליה ומשום כתובה, ותו דפסקינן הלכה כרבי חנינא דמשמשת בשני עדים וכו', ועוד האריך.
נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם, [ס"א משמע] דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה, אבל מספק אינה תולה. אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בו, דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם. אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה, אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם, דבכתמים הלכו חכמים להקל, משום דכתמים דרבנן.
<h2>דף סח.</h2>
ובכל יום שהצריכו רבותינו בדיקה, כגון ביום וסתה, או כשסופרת ז' נקיים, צריך להכניס מוך באותו מקום לעומק, ולהוציאו לראות בו אם ניכר בו שום אדמומית. והוא הדין בגדי פשתן לבן ישן שהוא רך, ולא חדש שהוא קשה (ואין הדם נדבק) [שאין הדם ניכר], דאמר אביי הני שחוקי דכיתנא מעלו לבדיקה. וצריכה שתכניס הבגד שבודקת בו לחורין ולסדקין, כדאמרינן פ"ק דנדה [דף ה'] א"ר יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה, מ"ט א"ר קטינא מתוך שמהומה לביתה אינו מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא בדיקה לחורין ולסדקין הויא בדיקא מעליא, ובענין אחר לא. ספר יריאים וספר התרומה.
<h2>דף עב:</h2>
יכול הרואה ג' ימים תחלה, בתחלת ראייתה, תהיה זבה, ותצטרך לספור ז' נקיים, ת"ל או כי תזוב על נדתה, כלומר סמוך לנדתה, לאחר נדתה נעשית זבה, וז' ימי נדה קודמין לימי זיבה. ואין לי שתהא זבה אלא כשהיא רואה לאלתר, סמוך לנדה ממש מיד לאחר שכלו ימי נדתה, מופלג מנדתה יום א' מנין, שאחר ז' ימי נדה שפסקה יום אחד ואחר ראתה ג' ימים מנין שתהא זבה, ת"ל או כי תזוב, מריבוי או. [אין לי אלא יום א', מנין לרבות ב ג ד ה ו ז ח ט י מנין, אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירת זיבה וראוי לזיבה, אף אני אביא את אלו שראוין לספירה וראויה לזיבה. ומנין לרבות י"א, ת"ל בלא עת נדתה. יכול שאני מרבה י"ב, אמרת לא, ומנין לרבות י"א ולהוציא י"ב, מרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב, ומוציא אני י"ב שאין ראוי לספירת או כי תזוב כדפירש האלפסי, במ"י] מרבה אני את י"א ימים שראוי לספירת או כי תזוב כו' כדפי' הרי"ף. ורש"י [מ"י העביר קולמוס על פי' וגרס כדפי' הרי"ף ורש"י. מרבה אני] (פי') מרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב, דהוא דאורייתא כשרואה מופלג מנדתה יום א' [דהיינו תשיעי לתחלת נדתה], אז יהיה ספירת יום אחרון דז' נקיים ביום י"א (נקיים), אבל יום י"ב [דהויא מופלג שני ימים מנדתה] אין ראוי אלא לספירה מה שמצינו. אין לי אלא הרואה ג', כדדרשינן לעיל ימים שנים רבים ג', מנין לרואה ב' שהיא זבה קטנה להיות שומרת יום כנגד יום, [ת"ל ימי, יום אחד מנין, ת"ל כל ימי. ומנין שסופרת אחד לאחד], ת"ל טמא יהיה, [יכול] לרבות עוד יום א', ת"ל יהיה לה, מיעוטא הוא דאין לה טומאה אלא יום א'.
